היום הרביעי בראלי ברסלאו בלקן 2013 – חלום מול מציאות

4:06 בבוקר לא נרדמת, פשוט קשה לי ללכת לישון. (כשמסור דיסק מנסה להפריד לי את האונה הקדמית)
אחרי שהתפרצתי לחדר שטוף אדרנלין אתמול ישר מהסטייג' האחרון ונטי ועומריקו נדלקו מההתלהבות שלי, ירד המינון של הסם במוח והמציאות החלה לשוב לעצמה.
עומריקו הוא אכן מספר גדול, אבל הוא שוכב במיטה בכאבי תופת ואני מוטרד.
את "הטיפול" שהוא קיבל בקצביה הסובייטית אני יכול רק לדמיין, מה שבטוח הוא שרפואה מערבית הוא לא קיבל שם.
אני מוטרד משום שלהבנתי מצבו לא אובחן כהלכה ולא ברמה הנדרשת וישנה אפשרות שהוא נמצא במצב מסכן חיים ואיש אינו יודע זאת.
אחרי מספר סבבים אינסופי של מארגני הראלי ורופא הראלי הוחלט בשעה טובה (23:30 ליתר דיוק) לפנות אותו לבית חולים.
כל זה אחרי שרוב הזמן הסתובבתי בחיפושים אחר עצמי משום שלא נתנו לי להכנס לחדר, מזל שהספקתי להתקלח…
אמרנו מזל טוב, ברכנו על המוגמר והלכנו לישון ושיעירו אותנו כשהאמבולנס מגיע.
ב 00:30 מגיעה שוב הערמה כדי להודיע שהוחלט לדחות את הפינוי לבוקר.
באחת אני נרדם, ובשתים וחצי אני קם עם צורך עז לשבור לעומריקו משהו על הראש.
מר בנאי התחלף במר שושני.
למען ההגינות אציין שהסיבה לנחירותיו של הפצוע האנגלי היא שהוא שוכב על הגב, מוגבה עם כריות ללא יכולת לזוז ובלילה הראשון הוא קיבל ציון עובר על מגבלת רעש.
למה אני מספר את כל זה בשעת בוקר מוקדמת זו ?
כי ההשלכה הישירה של מצבו על מצבי מעוררת בי מחשבות על מורכבותו של החלום הזה ועל שבריריותו.
עם זאת, אני מקבל גם את זה באהבה כחלק מהאתגר הלא פשוט הזה שנקרא ראלי.
טוב, נשמע שיש הפסקת חשמל והמסור נכבה, אני ממהר לנצל את ההזדמנות ואולי אגנוב איזו תנומה לקראת 241 הק"מ שבאים עוד רגע.
בוקר טוב.
וערב טוב.
השעה 20:01 אני בחדר במלון באיזו עיר כלשהי בבולגריה אחרי יום מוצלח בהחלט.
הבוקר התחיל ישר בסטייג' תחרותי של 27 ק"מ לארוחת בוקר, לא זוכר מה היה בו, זה היה מזמן.
אח"כ בא קישור תחרותי של 27 ק"מ נוספים.
אחריו בא סטייג' של 57 ק"מ שאני זוכר טוב מאוד מה קרה בו :
לראשונה בחיי ניצחתי סטייג' בראלי בינלאומי !
ועוד בקלות.
לא יודע איך זה קרה, גם לא שואל, מה שאני יודע זה שלא רכבתי מהר מאוד כי לנוכח פתיחת היום הזה החלטתי שאני מרגיע היום את הגברת מטעמי בטיחות.
סגרתי פער על של שלוש דקות על סימון והנו, שני ההולנדים שמובילים את הראלי ושהוזנקו לפני, נכנסתי בניהם, פיצלתי אותם ואח"כ התיישבתי על סימון בעמדת טורף נבלות עם הרבה רעש וטווח קצר לאחוריו.
בשלב מסוים לקראת הסיום עקפתי גם אותו וככה סיימתי את הסטייג' ביתרון של כארבע דקות עליו ועשר דקות על הנו.
הרגשתי בשמים.
אח"כ בא קישור של איזה 70 ק"מ עם הפסקת שירות ואח"כ הוזנקתי ראשון לסטייג' השלישי של 25 ק"מ..
כנראה שהרקדנית התרגשה יותר ממני מגודל המעמד ומד המרחק המודד את המקטעים יצא מאיפוס לחלוטין ובירבר אותי לחלוטין די מהר בתחילת הסטייג'.
כל הבכורה ירדה לטמיון ואני מצאתי את עצמי מנסה להתחיל לאפס אותו כדי להמשיך.
קטע הארד אנדורו עם גזעים ומים זורמים בעליה היה חלק מהנתיב.
בגלל שחשבתי שאני בטח טועה ולא יכול להיות שלשם שלחו אותנו, אחרי שתפרתי את כולו, ירדתי בחזרה עד ההתחלה כמעט.
בדיוק מגיע אוכל הנבלות על הטרקטורון שצועק לי, זה פה ! זה פה !
דפקתי פניית פרסה, עליתי שוב את הקרחנה אחריו ולאט לאט התחיל מד המרחק להתאפס בחזרה.
הבחור היה בסוג של אטרף ורכב מהר מדי.
זה הסתיים בפגישה עם עץ שנפל וחסם את השביל, עצירה בתוך שיח פטל, קסדה שבורה וגבה פתוחה.
אמרתי לו שהוא חמור ושיחשוב על הילדים שלו קצת כדי להרגע.
לקחתי את ההובלה, הורדתי לו דופק והגענו ביחד לסיום כשלא רחוק מאחורינו הצהובה.
אח"כ עוד קישור של 30 ק"מ ואח"כ הזנקה לסטייג' קצרצר של 12 ק"מ בטיסה נמוכה.
רז ביקש שנתן לו לעבור כשהוא יגיע למרות שהוא הוזנק כמה דקות אחרינו, אמרתי לו שלא נפגש.
באמת לא נפגשנו.
לקו הסיום הגעתי לבד, הטרקטורון נעלם ורז לא נצפה.
משם המשכתי למלון ויותר מאוחר הבנתי שלטרקטורון הלך הקלאץ' ולצהובה הלך הגיר.
לסיכום, יום שהתחיל מוקדם מדי הסתיים לשמחתי בזמן טוב.
גיליתי בגרות ואחריות ואני מרוצה מעצמי מאוד.
לילה טוב.