זה התחיל מגומגם משהו.
ראשון בבוקר, מגרש רחב ידים, ריק מאדם.
אני : מה קורה נעם ? מאיפה נכנסים לאולם ?
נעם : אין אולם, עומדים ברחבה.
הרקדנית : בחלומות שלך יא מניאק למה מי אתה חושב שאתה יא חתיכת בן..
אני : הלו, הלו, תרגיעי. מה יצאה ממך הערסית פתאום ? לכי שתי מים ותחזרי.
נעם : זה מה יש, תגיעו להבנות בינכם ושחררו אותי במטוטא, יש לי אירוע על הראש.
שחררנו.
אני : שמעת את נעם, זה מה יש. את תעמדי פה כל השבוע בחוץ, בשמש ובחום, אבל בסוף תתני לביאג'י בראש.
הרקדנית : תעשה מה שאתה חושב.
שונא שהן אומרות את זה ! שילבתי הילוך ונסעתי.
חמישי בבוקר.
טוב, היא עדיין פה. אפילו לא לבד. אולי גם קיבלה קצה של צל ממש מוקדם בבוקר מהסככות של החבורה המוזרה חלקת הצמיגים שהתקבצה סביבה.
האמת, זה לא ממש זר לה, היא חולקת את יצועה עם זעם, יצור היפרסופרספורטיבי שהושאר בבושת פנים מחוץ למתחם, נתון לחסדיהם של ילדים חוצפנים נטולי נימוס ולא במקום הכי ראוי לו, ליד הטריקולורה מספר שלוש בתוך האולם.
היום מתקדם בעצלתיים ואני מנצל את הזמן להזכר בסמטאות הקטנות המטריפות של המושבה הגרמנית שמצליחות להעלות לי דמעה נוסטלגית בזוית העין.
בכלל, כל הפעילות המוגברת הזו סביב עיר הקודש מגרה יתר על המידה את בלוטות הנוסטלגיה שלי, כנראה שהתחלתי כבר להזדקן :(.
אחר הצהרים מגיע והצלילים המגיעים מקדמת המתחם מתחילים לחמם את האווירה, אני פוצח במסע ביחד עם ויקו והשקלים למציאת עמדת צפיה ראויה.
מתמקמים בסוף ביציע מול השדרנים בועז את אלי כדי להספיק לראות משהו רועש מאוד ואדום מאוד חולף מהר מאוד.
זו הייתה פורמולה אחת של פרארי, מכונה שאפילו זעם על סגולותיו המתקדמות קצת מזיע לידה.
די מהר אנחנו נקראים לחזור לתת את הקטע שלנו, סיבוב ראווה מול החומות, קינג דיוויד ובחזרה.
לא הייתי נרעש מהרעיון של התהלוכה הזו מלכתחילה, אני מכיר את הירידה מהסינמטק עם הסיבוב ימינה ואז שמאלה והעליה המגניבה עם העיקול הקל ימינה ושוב שמאלה והצומת לחומות ולממילא, רכבתי שם מאות פעמים, אבל המעמד מחייב ואם אני נקרא לדגל לייצג את הספורט המוטורי הישראלי, אני בא.
כדי לוודא שלא אפיק שמץ של הנאה מהסיבוב, נעם גם מטיל עלי משימת שמרטפות על ילדי השטח הפעוטים ואני סוגר אחריהם כמו אמא אווזה.
המציאות, כדרכה, מכה בך בד"כ כשאתה הכי פחות מוכן, היא הכתה בי בפרצוף, חזק, בצומת הרחובות אגרון ודוד המלך.
מישהו צעק "דורון".
פתאום קלטתי שאני לא רוכב בעיירה שכוחת אל ביוון עם המוני אדם בצידי הכבישים מריעים וצוהלים, אני באמצע פאקינג ג'רוזלם סיטי עיר הקודש, הבית שלי.
רוכב נגד כיוון התנועה באור אדום על שטח הפרדה ושוטרי התנועה מריעים לי.
עד שההבנה הזו הגיעה לתודעתי, נגמר הסיבוב.
ירדתי מציוד השטח, עליתי על ציוד הכביש, נסעתי הביתה, אכלתי משהו, נכנסתי לאוטו, נסעתי למסיבת סיום של הילד, הקמתי אוהל, הלכתי לישון, קמתי, חזרתי הביתה, התקלחתי, עליתי על ציוד כביש, עליתי לירושלים, ירדתי מציוד כביש, עליתי על ציוד שטח, ו…
התחלתי להתרגש בטירוף.
אני שותף לחזון אחרית הימים בו פרארי אדומה דופקת רייסים בעליה שלי ליד בריכת הסולטן ואני דופק ווילים באמצע העיר ברמזור אדום מול המוני אדם ועוד מוחאים לי כפיים.
לא עוד במחשכים, לא עוד מילות קוד, לא עוד תחושת אשם.
אני ספורטאי. מוטורי. חוקי ! כאן ! אצלנו ! לאור יום, קבל עם ועולם !
הסיבוב הזה כבר היה משוחרר הרבה יותר, אם לכריס מותר אז לנו אסור ?
ווילים, סטופים, ברנאוט, צלחות.
פשוט חוליגנים.
והקהל ? בשמים !
ניר ברקת, אתה תותח.
כבוד על האומץ, על היוזמה , על הביצוע.
תהיה גבר, תביא חסות.
אה, גם יצא סרט (לא שגרתי אמנם) כרגיל.[embedplusvideo height="356" width="584" standard="http://www.youtube.com/v/8ey0Oj2-Gtc?fs=1" vars="ytid=8ey0Oj2-Gtc&width=584&height=356&start=&stop=&rs=w&hd=0&autoplay=0&react=1&chapters=¬es=" id="ep3719" /]
0 thoughts on “מצעד הגאווה שלי”