סיכום היום התשיעי והלפני אחרון בלי כוכב הראלי

דורון וינטר סיים בשעות אחר הצהרים המוקדמות את ראלי יוון 2013. הוא יצא במשך חמישה ימים מאותה נקודת מוצא, רכב אלפי קלומטרים וחזר לאותה נקודה. מה שהעלה בי את השאלה: אם חוזרים תמיד בסוף לאותו מקום, למה בכלל צריך לצאת?
הייתי חייבת להמציא תשובה: כי בדרך אוספים חוויות והצלחות וידע והגיגים ואנשים ועוד כל מיני מיטלטלין, שמחזירים אותנו עשירים יותר לנקודה ממנה יצאתנו. הנקודה הזאת היא הבית, ולא משנה אם היא מקום מגוריך, בית ילדותך או מלון ביוון.

כולנו חיים חיי כוכב, יוצאים וחוזרים ויוצאים וחוזרים, ומקווים שבסוף הבית יתמלא מיני גודיס שיגרמו לנו סיפוק ואושר. גם הילדים שלי יוצאים כל יום ליומם העמוס וחוזרים הביתה עם כל טוב. רק מה אני אמורה לעשות עם כל הדברים שהם מביאים??

הם מביאים מקלות וקרשים, חלק עם מסמרים.

הם מביאים אבנים מיוחדות שמצאו בחצר. הם עושים אוסף במשך יומיים ואז שוכחים מהאוסף, והאבנים נזרקות באיזו פינה בחצר, ונטמעות שם באדמה כאילו היו שם תמיד.

הם מביאים חול, המון חול. חול בכיסים, חול בנעליים. אני עליתי על התוכנית שלהם מזמן…בסיפוח זוחל הם מתכננים להעביר את ארגז החול הביתה.

הכי מייאשים אותי המבנים הארכיטקטונים הפוסט מודרנים, שעשויים לא פחות מאשר מהקרטונים שאני במו עצמי העפתי מהבית כדי לא לראותם שוב. לעולם.

הכי מגרה אותי החלה בגודל ביס שהריח שלה בשעות רעב הצהריים, גורם לכולם פה להתחנן על נפשם בפני פרינססה קטנה אחת שגוזרת גורלות.

הם חוזרים עם ספר בתיק ספר. כאילו אין לנו עשרות ספרים בבית שלא העיפו עליהם מבט חודשים.

פעם בכמה חודשים, בדר"כ אחרי שהם אמא/ אבא שבת (ואני עוד לא הבנתי למה לא אומרים "של" בין ה"אמא" או ה"אבא" ל"שבת") הם חוזרים עם הבובה די מטונפת למען האמת, שמתארחת אצלנו בסוף השבוע, שבתומו עוד צריך לתעד בתמונות ובטקסט איך בילתה איתנו הבובה. תמיד דווקא כשהבובה מגיעה יש לנו סופ"ש מיובש. תמיד במסמך הדוקומנטרי אנו יוצאים משפחה משעממת, או שאני בודה סיפורים. בכל אופן תמיד אחת החוויות המצולמות של הבובה אצלנו, היא אמבטיה.

הם מביאים הביתה עץ שלם מיערות הגשם, לאחר שעבר דפורמציה פלסטית והפך לערמת ציורים שדי חוזרים על עצמם בסופו של דבר. הם נצברים בבית כי לא נעים מהילד, עד שמגיע אחרי כשמונה שנים אורח מחו"ל לשבוע ומחליטים לפנות את הממד ממגדלי הניירת, כי לא נעים מהאורח (וגם כי אין גישה למיטה).

הם חוזרים הביתה עם כתמים של צבעי אקריליק דווקא ביום בו שלחתי אותם עם בגדים חדשים. איך הייתה לי תחושה שבטח דווקא היום יציירו בצבעים שלא יורדים בכביסה, ואז עניתי לעצמי שאין מה לעשות, בגדים תמיד חדשים בהתחלה והם חייבים לצאת לעולם. זה לא בגדים לאירוע.

הם מביאים כמובן כינים, מה שלא תופס הרבה מקום, אבל גורם לי להתחיל לגרד, ולהקליד ביד אחד וכתיבת הפוסט הופכת איטית מנשוא.

ואם בחיות עסקינן ואת חיות הבית קיפחנו בינתיים, אז היום הגיעה אלינו מהגן קופסת נעליים עם מינימום 30 זחלים מגעילים, שזה שיום אחד הם יהיו פרפרים יפהפיים אמורה משום מה לעודד אותי.

הבית לא רק מתמלא מהסיבוב הזה שהילדים שלי עושים בכל יום לגנים ולבתי הספר. הם חוזרים גם עם חוסרים: מינוס פנס אחד שנפל מהכיס בטיול השנתי, מינוס רבע מהצבעים והעפרונות בקלמר, וגם מינוס המחדד היפה שכל כך התעקשו עליו בחנות לפני תחילת הלימודים, מינוס מחברת שמזל שלא היה כתוב בה כלום, מינוס מעיל אחד בשנה, שלושה קפוצ'ונים, ובמקרה של ילדים כמו שלי שבבי"ס פתוח, גם עם זוג נעליים אחד פחות.

מסקנת היום התשיעי: חיזרו הביתה!