דורון ירושלמי. אני באר-שבעית.
כשבאר-שבעים פוגשים ירושלמים, תמיד יש אחלה כימיה. ככה זה היה במחנות קיץ, ככה זה היה במשלחת של הצופים, ככה היה בצבא.
כשבאר-שבעי פוגש באר-שבעי, הוא מיד אח שלו, ומכיר את כל שאר האחים המשותפים שלהם, ואכל איתו פלאפל מתחת לגשר, ונשען איתו על מכוניות מול ה"ברנש" בערב שבת, והבריז איתו יחד מהתיכון, אפילו שלא ידע שהיו יחד בתיכון וגילה את זה רק עכשיו.
באר שבעים תמיד נשארים באר-שבעים.
במסגרת תכנון האירועים המדוקדק שלי לתקופה בה הרוכב בראלי, החלטתי לעשות לילדים טיול שורשים במכורתי.
אספנו את אמא שלי, ונסענו אל הילדות שלי בבירת הנגב, כשאני מבוגרת ב30 שנים לפחות, עם ארבעה ילדים בגילאים בהם ביליתי בה. העיר בה עוצב חלק גדול מדמותי.
הם ראו איתי שבשבט ניצני הנגב, כבר אין צריף ירוק ואין ספסלים שבורים.
הם ראו אותי המומה לגלות שהרסו את מלון נאות מדבר שבבריכה שלו השתכשכנו כל הקיץ, והקימו במקומו את הקניון הגדול במזרח התיכון.
נסענו ליד הקיוסק בפינת רחוב הצבי שבישר בכל שנה את בא החורף עם משלוח ראשון של קרמבו, ושמעליו היתה הדירה שעברנו אליה בתיכון כשכבר היה צורך בחדרים נפרדים לנערות.
ראינו את "בית כנסת הכיפה" שהרחיבו אותו בטלאי קוביות חסרי רגישות וכבר לא רואים שהיה חצי כדור עגול במרכז השכונה, שכולם התכנסו סביבו בערב יום כיפור, ופגשו את כולם, כולל את הגננת הראשונה שלהם שלא ראו מאז כיפור הקודם.
עצרנו ליד השער של בית ספר מעיין, שפעם לא היה בו בוטקה של שומר. ממול קפא החלון של סבתא של דוד שימשילשווילי שמכרה לנו מיץ קרח בהפסקות, וראיתי אותה מציצה דרכו, אבל בטח דמיינתי.
בבלוק הראשון של רחוב סיני שנקרא גם "המשולש", ושהיה לב ילדותי, הם קפצו כמוני (פעם) מהמדרגות בכניסה של בניין 10. קודם מהראשונה, אחר כך מהשניה, מהשלישית, מהרביעית. מהחמישית היה גבוה להם מידי.
בדיוק כמו ורדה מדירה 9 שהייתה יוצאת לכעוס על ילדי הבלוק שעושים רעש בין שתיים לארבע, יצאה שכנה מאותה דלת ממש, אבל לא כעסה, רק תהתה מיהם הג'ינג'ים הלא מוכרים שמשחקים בכניסה לבניין.
אחרי כמה נסיונות (איזה מזל שהבאתי איתי את אמא שלי חסרת הבושה), פתח לנו את הדלת מי שגר היום ברח' סיני 10/10. הוא בדיוק שטף את הדירה הקטנה, וגם גילה חשדנות קלה, אבל למרות כל אלו נתן לי להציץ ממפתן הבית אל הסלון ואל פינת האוכל ואל דלת המטבח הקטנטן. לא התאפקתי והצצתי גם אל המסדרון שבסוף סופו (שהיום הבנתי שמדובר כולה במרחק של שני מטרים) ראיתי את הדלת לחדר שלי ושל אחותי הקטנה יערה. לא נכנסתי ולא ראיתי אם צבע הקיר עדיין צהוב בננה, ואם המיטות שלנו עוד אחת מול השניה, ואם על הקיר יש מדבקה גדולה של קשת שקיבלתי מאמריקה, ואם התריסים הישנים עדיין שבורים ובגלל זה נכנס לנו פעם חתול הבייתה באמצע הלילה. איך נבהלתי.
הלכנו למכולת של דוד שאליה נשלחתי כל בוקר לקנות חצי לחם וסיגריות אירופה, אבל לא היא ולא הוא היו שם. במקומם ניצב קוטג' דו משפחתי 90% כיעור.
.
במשעול "מעלה העקרבים" ראינו את שם המשפחה המוכר היחידי בו נתקלנו לאורך כל דלתות היום. נכנסנו לבקר את ההורים של סיגל לוין חברתי הראשונה שהייתה מלווה אותי הביתה, ואז אני הייתי מלווה אותה, ואז היא הייתה מלווה אותי ואז הייתי מלווה אותה. לא זוכרת איך זה נגמר.
גילינו שגן "ניצנה" הכיפתי של אתי ורבקה שהיה מחולק לשניים- דתי וחילוני, הוא עכשיו גן אחד דתי בלבד.
כשהייתי ילדה באר שבעית קצת שונה, עם שיער לבן, עם שם של בן ורק עם אמא ואחות, ורכבתי בחניה על האופניים, וראיתי מהרחוב הצגות שגלי עשה לנו מתיאטרון הבובות המאולתר מהחלון בקומה השניה, וישנתי עם עדי ועוז בסוכה של הבניין (שאייל ודידי בנו לנו מקרשים), ולמדתי שירים של מני בגר מעופר הבייביסיטר מהקומה הרביעית (שגם היה אח של עוז), ושיחקתי עם גלית ואיריס וליזי ולילך ומיכה בשכונה כל יום, חשבתי לעצמי (אם בכלל עצרתי לחשוב על זה), שאלו סתם חוויות יום יומיות.
בערב יום כיפור הג'ינג'י בן ה7, יצא להסתובב קצת עם החברה מהג'אגלינג על האופניים. הילד נעלם ולא נצפה עד קרוב ל23:00 בלילה. הוא חזר מיוזע ומאושר עם כיסים מלאים בדומים שקטף, אחרי שהקיף את המושב ארבע פעמים. הוא התמוקלח מהר ונרדם תוך חצי דקה. הוא בטח חושב לעצמו (אם הוא בכלל עוצר לחשוב על זה), שזו הייתה סתם חוויה יום יומית.
באותו זמן, בצד השני של הים התיכון, הג'ינג'י הגדול סיים את החלק הראשון של החוויה שלו. אחרי שתי טיסות, פריקת האופנוע מהמכולה, ורכיבה קרה ורטובה של למעלה מ300 ק"מ לאתר תחילת המירוץ, הוא הצליח לישון קצת, ועם צאת יום כיפור (לבקשת הרוכבים הישראלים), ברכיבת לילה הוא מתחיל את החלק הראשון של ראלי בלקן 2013.
נשאלת השאלה: מה יש לג'ינג'ים ההיפר אקטיביים האלה, מאותגרי הקשב והריכוז מרכיבה של שעות בלופים?
0 thoughts on “ראלי בלקן 2013 – הגירסה הנשית 2”