זה לא שרק בגלל זה אני רוצה שדורון יחזור, זה לא שאינו בעל ערך רב בתחומים רבים, אבל פינת הליטוף שאני חיה בתוכה דורשת משומר הגן לשוב לאלתר!
זה התחיל (לא נעים לי לספר) בכך שהכלבה לא אכלה יומיים. אם לדייק לא הוזנה יומיים. (אם לדייק יתר דיוק, שלושה ימים). כשנזכרתי ניחמתי עצמי בכך שזה לפחות היה על יום כיפור. אם לשאול את שכניה, הרבה חטאים יש לה לכפר עליהם.
זה ממשיך בחרדה התמידית שתוקפת אותי כשדורדור לא בסביבה, ששפש חתולתו הקשישה והשחורה, שאיתו עוד לפני תמות כשהוא לא באיזור. טפו טפו טפו.
האוגרים סתם מסריחים ואני והם כמו קיבוצניקים בחדר האוכל חולקים את הירקות (שלי), תוך נסיון לקבלת תמיכה טכנית של אחד מילדי בנוסח: "השארתי להם את המלפפון על השיש, תו להם" כעבור רבע שעה: "נו, אתה לוקח להם את המלפפון?" כעבור שעה: "או שאתה לוקח את המלפפון, או שאני מעיפה את העכברים מהבית!" כעבור שעה וחצי "קחו י'סיבירים מטומטמים, לא אמרו לכם שחם כאן? אמן יפול עליכם לכם מלפפון מהשמים ויפגע לכם בול בפוני!"
ואם בעכברים עסקינן, בכפר העכבר הוא תושב חוזר. טרם יציאתו עשה דורון מאמץ להעיף את העכבר מהארון של הקופצת ראש אל גיל ההתבגרות. האמת, קצת העלמתי עין, שכן בעצם אף פעם לא ראיתי אותו. רק שמעתי את דורון צועק מהמטבח: "בואו תראו איזה עכבר קטן מתוק!" ואת כל הילדים מתכנסים סביבו, ומנסים להקפיץ אותו מסבכת יבוש הכלים, החוצה דרך החלון, והוא קופץ אבל אל מתחת למקרר וסלאמת כל טוב עד לפעם הבאה. אבל השבוע בעודי נחה במיטה, כשאני שומעת כחכחכח וצביץצביץצביץ מתוך השידה החדשה שלצד מיטתי, מה אני בדיוק אמורה לעשות?? אז הבאנו מזוהר הנהדר מלכודת ותלינו על הוו שבפנים גבינה צהובה, אבל הוא לא בא. בערב פתחתי את המזווה בקצה השני של הבית, ואני נשבעת, שראיתי זנב שחור ועבה בין שקית הסוכר לשקית האורז שהתקצר והתדקק לעומק הארון. רק רציתי לברוח כבר לקמפינג האימהות שתכננו ולישון בין עקרבים ביערות הכרמל. רק לא עם חולדות אצלי בבית!!! (היום חזרתי, היה קסום, המלכודת עוד לא נסגרה)
באחד הערבים באה אלי חברתי האהובה רינת (אישתו של זוהר בעל המלכודת). לאחר סיום הבירה, חשקה בהתרוקנות. כשחזרה מבית הכיסא, אמרה לי שבשירותים שלנו מצרצר צרצר בקולי קולות. "מה פתאום" אמרתי לה, "זה בטח מבחוץ, הקול שלהם מאוד חזק". באמצע הלילה קמה הקופצת ראש אל גיל ההתבגרות, שכמסגלת מנהגי מתבגרות נוטה דווקא לחרופ בלי אבחנה, והעירה אותי בטענה שיש רעשים נורא חזקים מהאמבטיה. אמרתי לה "קחי רסקיו ותרדמי, זה בטח סתם רעש מבחוץ". (כמה רסקיו אפשר לשתות ככה בשוטים??).
בערב שאחרי יצא הסנדביץ' וסיפר שעשה אמבטיה עם צרצר שחור ענק מת. הגוויה אכן העידה בעד עצמה והועברה אחר כבוד (והיה, אוהו היה כבוד) אל החצר האחורית. למעשה פעם ראשונה שראיתי צרצר. לג'ימיני של פיטר-פן הוא לא דמה.
אבל שיא השיאים מבחינתי היה בערב השני של היותי לבד. בעודי חצי שכובה ישובה במיטה, משקיעה זמן יקר בפיתוח חשיבה יצירתית שתביא לפוסט שיזכה במעט אהבה חסוכה, שמעתי רעשים קטנים אך מאיימים על ראש המיטה שמאחורי. דיגדג, חשבתי זבוב, העפתי בנונשלנתיות בעזרת גב כף היד את החרק מראשי, ובו זמנית קול עמוק ולא מוכר אמר לי: "קיפצי! הנצלי!". תוך מאית השניה נעמדתי, הבטתי לאחור, ושם הוא נח לו, כאילו כריתי שלי שלו היא. ג'וק אדיר מוגש על כרית המלכות שלי. החיים חלפו על פני, זיעה קרה, דפיקות לב מואצות. ואז שכל, מעט הגיון, מזל… …אתה חיה? מקק עלוב נפש ! חיפושית עם שגעון גדלות שהתחפשה למג'הול טרי! אני אראה לך מי חיה! תוך עשירית השניה, כלוחמת קונג פו מיומנת, כולי מפוקסת במטרה. חשיבה מדוייקת. רואה בזוית העין את הכפכף האופנתי. שולחת יד ארוכה ואיטית לעברו תוך שמירה על קשר עין וחישוב הזוית שתביא בסופו של דבר את הדבר לדרך ללא מוצא שאני מיעדת לו, (רק שלא יתחפר חס ושלום בין השמיכות ויעלם מתחת לגופו המתוק של הסנדביץ' שרדום לצידי כבר לפחות שעה), ואז במהירות בדיוק מירבי מטיסה את כלי הנשק שלי מימין לשמאל תוך שמירה על מכה מדוייקת במרחק של 2 מ"מ בדיוק מהכרית ומעיפה את החוצפן דוך אל המסדרון. דולקת בעקבותיו מרימה את הכלי וצולפת בו בחבטה אדירה, אמוק, עוד אחת לוידוא הריגה, עוד אחת לריצוץ חלקיו!
מאז, אני ממשיכה לשמוע קולות..
לסיכום נשאלת השאלה: במחשבה שניה, למה לא לעבור לקומה 18 בעיר הגדולה ולגדל דגי זהב?
0 thoughts on “ראלי בלקן 2013- הגירסה הנשית 4”