ראלי יוון 2014 – ההגעה

אם יש רגע שאני מקדיש לו תשוnת לב מיוחדת, זוהי השניה בה גלגלי המטוס מנתקים מגע מהקרקע על מסלול ההמראה בבן גוריון והמטוס כבר עף.
זהו חלקיק שניה סמלי, בו כהרף עין אני משנה מצב צבירה והופך מעמית לטורף.
כל ההכנות, התיאומים, הפגישות, הכשלנות הקטנים, התקלות, הבעיות, הנצחונות, הכעסים, ההצלחות, כולם חולפים להם בסרט נע בריצה מהירה מאוד בתוך התודעה למקומם הראוי:
לפח.
מה שהיה כבר לא רלוונטי יותר, אני כאן ועכשיו, עירני, דרוך ונחוש, ובעיקר נושם מלוא ראותיי את החוויה החדשה שאין שום דרך לצפות לאן היא תוביל אותי הפעם.

הרקדנית עם שמלת קרנרג'י החדשה

הטיסה עברה לה בנעם, ככה גם המפגש עם צי הטרנזיטים שהמתין לנו בשדה.
רז שם גיפיאס ומוביל אותנו לפאתי פיראוס לפרוק את המכולות.
הרגע של פתיחת הדלת תמיד מותח. מגוון התרחישים שיכלו לקרות שם מתוך המכולה כבר ניסה לעבור לי בראש עשרות פעמים, אבל אני לו נותן לו.
זו טכניקה שפיתחתי ברכיבה להגיד למוח לסתום את הפה לרגע ולתת לי לחשוב בשקט, עם זאת עמוק עמוק בפנים החשש תמיד קיים כי הרי מרפי הוא חבר קרוב וחברים קרובים תמיד שם כשצריך אותם.
מעמיסים את הגברת על הטרנזיט, את ערמות הציוד הענקיות, את עצמנו ויוצאים בשיירה לנפקטוס עיירת הקיט הנחמדה.
אני נדהם לגלות שהכביש המהיר נותר בדיוק באותו מצב בו היה שנה שעברה : אוסף של התחלות בניה בסדרי גודל עצומים שיד הזמן עצרה אותם מלכת.
עצוב לראות את זה, וגם מפחיד.
מגיעים לעיר, פורקים, מתארגנים שניה, נוסעים להרשם למירוץ, חוזרים, מלבישים לגברת את שמלת הקרנרג'י החדשה שלה שמתאימה לה עד מאוד, עומדים בצפירה וירטואלית, הולכים להרביץ סופלקי קטן והולכים לישון.
זה המקום להגיד תודה ל CHONG (אל תשאלו אותי למה הוא קורא לעצמו ככה) שמלווה אותי במקום עומריקו מספריקו שהבריז פחות או יותר בעליה למטוס מסיבות משפחתיות מצערות שזה לא המקום לפרטן.
לילה טוב.