היום הראשון בלי דורון עבר לא רע (אבל התחיל לא טוב).
כדי לחלק תפקידים בחוכמה ביני לבין עצמי, את האוכל לבי"ס ארגנתי כבר בערב לפני נסיעתו של דור. זה לא ממש עזר. הבוקר היה לא משהו. עם הנץ החמה הכתום התינוקי בן ה6.5 פרץ בבכי מר ואמר שהוא מתגעגע לאבא ושהמטוס שלו בטח התרסק (מה שבאותו רגע נשמע לי מאוד הגיוני), הם התעצבנו ועיצבנו והפספוסה הקטנה השתמשה בצירוף המילים "לא רוצה" יותר ממספר הפעמים בהם רצתי לחדר הילדים, עברתי בחדר האמבטיה וחזרתי למטבח (ומדובר בלא פחות מעשרות). אל האוטו לפיזור הבוקר נכנסתי בחלסטרה קלה, תוך שאני צועקת אל המרחב "לביא!! נסענו!! זהו לביא נסענו!!! אנחנו לא כאן!! לביא אנחנו נוסעים. אתה נשאר. ביי!! נסענו!!". (הרבה זמן צעקתי, ממש עד שהוא הגיע והחנה את האופניים והוריד את הקסדה, ונזכר שלא ימצא אותה אם תהיה זרוקה על המדרכה, אז הלך וניסה לייצב אותה על אדן החלון, ונכנס לאוטו והכריז שיאנו יכול לסגור את הדלת כי הוא כבר ממש עייף ). בליבי כבר החלטתי שזהו, ככה הולכים להראות כל עשרת הימים שלי לבד עם הרביעיה. אני הולכת לסיים עם התמוטטות עצבים, והילדים עם טראומה שתיצרב כפוסט לכל החיים.
בערב כשהחלטתי שאני רגועה, נוכחתי שוב שצדקו כל הסופר נניות והלוחשות לילדים, ואכן גם הילדים היו כאלה. לא צרחו כשסירבתי בשלווה סמכותית למשאת נפשם להזמין פיצה, ופינו את המדיח (5 שעות אחרי שנתבקשו). כולם התקלחו בשיטתיות אחד אחרי השני, רק סט שיניים אחד לא צוחצח, וכשנגמר לי והכרזתי ש"ח-ל-א-ס, נגמר היום!! ל-מ-י-ט-ה! עכשיו! לא רוצה לשמוע עוד מילה!!" הם הלכו לישון. בחיי, הלכו לישון. אפילו הפספוסה הסכימה להרדם בלי שאשב לידה ולא אעזוב עד שתחלום את החלום הראשון. נו, טוב, במיטה שלנו.
מסקנת היום הראשון: לישון עם שלושה ילדים במיטה זה מחמם את הלב, אבל מקרר את הטוסיק. (עם שמיכה אחת, ציינתי?)
0 thoughts on “ראלי יוון 2013- היום הראשון”