לוחך הזרדים

אחרי שעופריקו בנה עלי את הקומה השניה עם בולס השקמים, הבנתי שיש בעיה.
הבעיה היא טרוויאלית, מוכרת, ידועה ומשותפת, אך זה לא הופך אותה לפחות כואבת.
קוראים לה כסף.
בעצם, יותר מדויק להגיד שהפתרון שלה הוא כסף. הבעיה קצת יותר מורכבת, קוראים לה:
התמכרות.
מצד אחד, אני משתדל להיות אדם נורמטיווי, להקים משפחה, לגדל ילדים, לנסוע לעבודה ולפרנס אותם.
מהצד השני, אני מכור, גמור, שחוט, קרוע אם אני לא מקבל את מנת השטח השבועית שלי ורצוי שתהיה אקסטרא לארג' עם תוספות.
זה לא משתלב.
לא מסתדר.
לא עובד.
ללא מזומנים.

שקעתי לתרדמת חורף. זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם הדיסונס הבלתי פתיר הזה.
נחרתי כמעט שנתים עד שבוקר אחד התעוררתי מחלום סיוטי במיוחד בו אני חי בלי אופנוע.

קפצתי כנשוך נחש מהמיטה עם החלטה בהירה כשמש :
לא עוד ! לא בבית ספרנו.
יהיה לא אופנוע אחד, אלא שנים !
באחד אעשה את מלאכת היומיום הבינעירונית הארוכה והמסוכנת, ובשני אקבל את המנה שלי.
הם יחיו יחד, ויהיו חברים טובים וכל אחד מהם יקבל את תשומת הלב המגיעה לו.
עוד שיחה לאמירק'ה והפור נפל :
לכביש אקנה סובארו ולשטח אקנה את הלוחך.

הלוחך שכב במחסנו של בחור נחמד ביותר, קמל, חיוור ועם עצמות פריכות במיוחד וחלם שהוא יוצא לרכב.
כשהבחור הבין שזה ממש צער בעלי חיים, הוא מכר לי אותו.
בדומה לכלבתי הטובה אליאן, תהליך היציאה מעבדות לחירות היה איטי, עדין, עם עליות וגם מורדות.
הייתי צריך להזכיר לו מי הוא ומה הוא ולמה הוא מסוגל, אם הוא רק רוצה.
לא עבר המון זמן עד שהוא נזכר בגנים האוסטרים שלו, והתחלנו לעוף.

בדיוק כמו האב הרוחני, אני לא יכול לתמצת חמש שנים מהממות שעברנו ביחד לפוסט באיזה בלוג.
הנחמה היחידה שהייתה לי היא שהוא לא הלך רחוק, רק מעבר לכביש, לעופר השכן.
עד לאחרונה עדיין הזדמן לי לטפוח על אוכפו בחיבה, עופר מכר אותו לא מזמן.
ואני מתגעגע.

יהי זכרו ברוך.