בראשית היה הקאג'יבה T4 
השנה: 1992. הכרתי את אריק באופן שטחי ביותר, מהשכונה, היה לו אופנוע מגניב ויום אחד הוא שם עליו שלט למכירה. לא ברור מאיפה החלטתי שזה יהיה האופנוע שלי, לא הבחירה המוצלחת ביותר לאופנוע ראשון במיוחד לנוכח גודלו ולנפח המנוע. הוא היה חזק מדי וגבוה מדי ורחוק מדי, אבל הוא היה שלי.
סוף סוף הייתי חופשי. אחרי שלוש שנים של דילוגים בין אימון לקו בלבנון לשטחים ובחזרה התחלתי לנשום בחזרה. היה לו מיכל 18 ליטר וכל מה שהיה צריך לעשות זה למלא אותו עד הסוף, להניע ולרכב לאן שרק תיקח אותי הרוח.
כמעט שנתיים היא לקחה אותי לחקור את הרי יהודה ושפלת יהודה לעומק. עליות, ירידות, מישורים, נחלים, פסגות, ואדיות, תצפיות, חורשות, מסלעות ושבילים נכבשו היטב תחת כובד משקלו.
בפן הטכנולוגי אותגרתי לא פחות, להחזיק אופנוע איטלקי זה הכי כיף בעולם, אם אתה מסוגל לטפל בו בהרבה אהבה, ואהבה אכן הייתה.
אהבתי להתמודד עם סוגיות החשמל התמוהות שלו, עם נזילות השמן השנואות, ובעיקר עם חיבתו הגדולה: אלי כהן.
אלי כהן ובשמו העממי HeliCoil ביקר אותי בתדירות שלא הייתה מביישת מוסך מרכזי. לדעתי כשמכרתי אותו, המנוע שלו הכיל יותר ברזל מאלומיניום, לא היה כמעט בורג במנוע שלא קובע למקומו בעזרתו.
כל זה כאמור לא גרע כהוא זה מאהבתי אליו.
עד שהגיע חזי. (תוכלו לקרוא קצת על האיש המדהים הזה כאן)
לא זוכר איך הכרתי את חזי ומתי בדיוק, אני כן זוכר דבר אחד : לאורך מספר שנים לא מבוטל, היה חזי החוליה המקשרת שלי לקבוצת רכיבה מטורפת שהגרעין הקשה שלה היה נפגש כל יום שישי בשעה 13:30 בתחנת הדלק במישור אדומים.
שום גשם, שרב, שלג, סופה, אור או חושך לא שינו דבר. מי שבא, בא. הכיוון – למדבר.
המסלול לא היה קבוע, גם המשתתפים לא. מה שכן היה ברור זה שמיכל דלק אחד לא מכסה את הקילומטרז' שנטחן שם במדבר.
חבורה של מטורפים במהירויות גבוהות חולפות להן במדבר אחת לשבוע, לפדי בחצצון, לקיוסק במצפה שלם, לאום דרג', לאלמוג. הכול הלך, העיקר שיהיה רחוק ומהר, כמה שיותר מהר.
ואני ? אני, הטירון על ה T4 החלטתי שזה המקום שלי.
טוב, לא ממש החלטתי, החליטו בשבילי. המקום שלי הוא אחרון.
להיות אחרון בקבוצת רוכבים שעוצרים רק כשנגמר הדלק או יש פנצ'ר זו משימה שלא הייתי אמור לעמוד בה, אבל כנראה שהגורל מזמן אתגרים לאנשים שיכולים לעמוד בהם.
החלק הטראגי של הסיפור: האנשים יכלו לעמוד לאתגר, המכונות קצת פחות.
שום דבר לא עזר, הקאג'יבה T4 האהוב שלי, בדיוק כמו הקורקינט, לא שרד.
נאלצתי להמית אותו המתת חסד.
על יורשו, המיתולוגי לא פחות, בפרק הבא.
0 thoughts on “המיתולוגי”