דורון ואומנות החזקת האופנוע

זה היה ברור שאת אחת השבתות בהן דורדור לא יהיה אבלה אצל חברתי האהובה איריס רוזנס , המתנה הגדולה שקיבלתי משלוש שנות הרילוקיישן שעשינו פעם בנגב.
באמת היה מקסים, אכלנו ארוחת בוקר מפנקת עם חביתות וגבינות ומאפים ולחמניות קטנות וחמודות. הילדים שלה ושל גיא רוזנס מסתדרים מעולה עם שלי, המרחבים מאפשרים חופש פעולה לכולם, ואנחנו יכולות לפטפט כמו שאנחנו אוהבות.

כשהייתי ילדה אמא שלי פיטפטה מלא עם החברות שלה. הן היו יושבות שעות בדירת השיכון הבאר-שבעית ומדברות. כשהיו להן סודות הן נסגרו במטבחון מאחורי דלת ההזזה (איזו מילה חמודה- ההזזה), ישבו על השרפרפים עם רגלי הברזל המצרצרות, עישנו וחפרו (ולא דמיינו שיום אחד יקראו לזה לחפור).

היום התחלנו את הפיטפוטים שלנו שכובות על מזרון בשמש. השמש זזה. עצרנו והרמנו את עצמינו והחלטנו ללכת לקראתה. דיברנו על דילמות גדולות משנות חיים, עד ששני הקטנים הביאו לנו סלט של ירקות מעץ עם סקוצ'ים. "אכלנו" הכל ושיבחנו אותם על הטיבול, ואמרנו להם שעכשיו ילכו להכין שוב, אבל סלט יותר גדול הפעם, עם כל הקוביות שבבית, ועם כל הבובות, ושיחתכו קטן קטן.

הבעל שלי רחוק וזו הזדמנות, אז כששלה גם התרחק קצת (הם הרי הכי אוהבים את שיחות הנשים שלנו) ריכלנו בלחש על הגברים והתעדכנו במצב הזוגיויות בשבועות האחרונים מאז התראינו. אז הגיעה הבכורה שלי שיצאה להתאוורר מהחדר אפוף אדי הלק והאציטון, ואמרה בכעס: "אני יודעת שאתן מדברות עלי!", אז נכנסנו הביתה ודיברנו עליה וגם על המתבגרת השניה ועל איך שהן מתפתחות במהירות (כולה בנות 11), ועל אילו נערות היינו אנחנו. דיברנו בלחש במטבח שבימינו כבר אין לו דלת הזזה, והוא באופן-ספייס עם פינת האוכל, הסלון, פינת הטלויזיה, המרפסת, שירותי ההורים ושירותי האורחים.

כשרואים את אמא במטבח נהיים רעבים. כשרואים שתי אמהות מפטפטות במטבח, נהיים מאוד רעבים (אני זוכרת). אז שוב עצרנו, איריס הגניבה אותי איך בעשר דקות הכינה צ'יפס+ שניצלונים+ עוגת שוקולד. הבנתי שהשף העירום שמבשל ארוחות בחצי שעה בערוץ 3, זו אינה מניפולצית עריכה טלוויזיונית כמו שתמיד חשבתי כדי לנחם את עצמי, ושיש אנשים שבאמת יכולים לעשות את זה. ניצלתי את הזמן הזה כדי לעמוד לצידה ולדבר על החלפת מידע ורכישת ידע באינטרנט (ובמולטיטאסקיות נשית מרשימה להזכיר לעצמי בלב את הדברים בהם אני טובה, …לדוגמה …ב..מולטיטאסקיות?)

דיברנו עוד 10 דקות על המיטה בחדר שלה כשסידרה את הארון המקסים שבנה לה גיא המוכשר, תוך שאני הולכת וחוזרת שלוש פעמים לראות מה הקטנה רוצה להראות לי, ובאותה הזדמנות לקנח לה שוב את האף.

פיטפטנו גם בקטנה, תוך כדי ישיבה על הרצפה ומשחק משותף עם הקטנים.

"אני לא מאמינה! לא סיפרתי לך על הבית?" בפינת האוכל.

"איך שחכתי לספר לך על המפגשים ההזויים מהעבר שיש לי לאחרונה!" תוך סידור כל המשחקים.

"אני מתה עליך!" בדרך לאוטו.

("רוצים ארטיק? כנסו לאוטו תוך חמש דקות ותחגרו את הקטנה!")

ביציאה מהמושב חיוג…. "רק שכחתי להגיד לגיא ביי"

מסקנת היום השלישי: מצד אחד האמריקניזציה על מימדיה משתלטת עלינו, מן העבר השני יש נחמה בלחמניות גמדיות, בשניצלונים ובמיני שיחות עם חברות, שלמרות שהן קטנות, הן אף פעם לא נגמרות.