דורון ואומנות החזקת האופנוע

אפתח בפתיחה שכבר הפכה למנטרה :
היום הזה התחיל מאוד מאוד מוקדם.
הסטטיסטיקאי הראשי של המשלחת, לוחם הראלי הותיק, היועמ"ש בנאי, טוען שזוהי תופעה ידועה בקרב רוכבי ראלי, כנראה שבלוטת האדרנלין מאבדת קשר עם המוח ועשה סמטוחה. בשורה התחתונה זה מוסיף עוד בעיה והיא מחסור חמור בשעות שינה.
היום השני המשיך את מגמת סיומו המאוחר של היום הראשון וטפו, טפו, טפו, חמסה, שום, בצל, שחי, שפם, מפשעה מרפי הלך להציק למישהו אחר.
היום התחיל בקטע קישור לא קצר לתוך ההרים שהסתיים די גבוה באיזה כפר נטוש.

אחריו התחיל קטע תחרותי ארוך ומסוכן גבוה בהרים.
מכיוון שאין שם מקום לשום טעות או תקלה, בחרתי את הטקטיקה הנבונה ביותר : בחרתי בחיים.
כבר עפתי אי אלו פעמים בחיי מפגיעה במהירות גבוהה של הקדמי בתוך סיבוב באבן גדולה, לא מוי כיף בכלל, סנריו כזה שם משמעותו בלתת בתלמה ולואיז רק בלי כוונה 🙁
רכבתי שקול, נתתי כשיכולתי, לא לקחתי סיכונים, גמרתי את הסטייג' בשעתיים וטיפה שזה לא כמו החוליגינים האלבנים שיש להם כנפי מילוט (או ככה לפחות הם חושבים), אבל מכובד בהחלט.
קישור ארוך בחזרה לאזורנו, כדי לעשות את הקטע התחרותי של אתמול, אבל הפוך.
עיכוב בשל עבודות על הציר משכיב את כל המירוץ על השביל כאילו היינו טירונים שקיבלו חמש דקות הפסקה, אני לא פיספסתי שניה ותפסתי שנ"ץ עד שגלעד הסוציופט הגיע והחליט שאין לי זכות לישון באמצע היום אם הוא ער.
אחרי המתנה ארוכה ההזנקה החלה, קטע עם מקטעי ניווט קצרים שאתמול האכיל אותי קקי, עבר היום כחמאה, בזכות ספר הדרך החדש (תודה אבי) ובעיקר בזכות שינוי שיטת העבודה שלי מראלי של זקנות (מדידה של המרחק הכולל) לראלי של רוצחות (מדידה של המקטעים).
רכבתי טוב, ובסיום הסטייג' הזה קיבלתי את המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מבחור מקבוצת מירוצים אנגלית. הוא אמר :
I rode after you because it looked like you know where you are going
טוב, אם כבר מתעלקים עלי, זה סימן שאפשר להתחיל לנסות גם לרכב ולהרים את הראש קצת.
יום קשה עם כ 300 ק"מ הסתיים טוב.
עוד ארבעה כאלו למניאק.