מה הקשר בין פסטיבל נשים לאירוע ראווה מוטורי

לפני שלושה חודשים קיבלתי מארני זקס חברתי היקרה הזמנה לבא ולהשתתף בפסטיבל הנשים "שאקטי". שייק ירקות השורש והפרוזיליה עלה לה לראש? חשבתי לעצמי. לשלוח לי הזמנה לפסטיבל שרוואלים וקטורת?? אלא שאז נזכרתי שרק יום לפני חשבתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו של בנות עם ביתי הבכורה שמזדחלת בקצב אל תוך גיל ההתבגרות. אז מה, הקוסמוס לא מקשיב לי? (מאוחר יותר למדתי שקוראים לזה לזמן)

הכנסתי אירוע ליומן שלחתי זימון וקיבלתי מדורון אקספט. רכשתי כרטיסים, והתחלתי להתרגש לקראת המועד הממשמש ובא.

אממה, חודש מאוחר יותר, קיבלתי ביומן זימון מרוכב השטח שלי, לאישור איזה אירוע ראווה מוטורי בירושלים. לאותו תאריך בדיוק. עשיתי אקספט, והנחתי שעד שהרימיינדר ביומן יתחיל לנדנד, הכל איכשהו יסתדר. (ובטח גם יהיה כבר שלום)

אממה 2, חודש לפני התאריך המיוחל, התקבל מייל מהמורה של הסנדביץ', שמסיבת הסיום נדחתה לאותו התאריך בדיוק.

סיכום ביניים: ב13.6 אני והבכורה אמורות לפזז על מחצלות בצפון, רוכב השטח אמור לרכב על הכביש בבירת ישראל לצד הרוכבים המובילים בעולם, ולסנדביץ' יש מסיבת סיום. מזל שהוא קצת חרדתי ולא רוצה להשאר ללילה לבן בביה"ס עד הבוקר.

אממה 3, הוא החליט להתגבר השנה על הפחד ולהשאר ללילה לבן בביה"ס עד הבוקר. עם אבא!

בסופו של דבר, הערכות שכללה סבתות ובייביסיטרים ולו"זים מוקפדים, תרמה להצלחת המבצע כשבראש חניתו דיוואר דורון כרוכב שטח בין חומות ירושלים לצד הפורמולה 1, ופירפר כרוכב כביש בין ירושלים לרחובות לבית אלעזרי, בין מסיבת סיום, תוך שינה טרופה באוהל בחצר ביה"ס, חזרה לבירה וחזרה הבייתה לסוף שבוע לא רגוע עם שלושה ילדים.

בינתיים בקצה השני של כביש 6…

המתבגרת ואני מתרגלות למרחב ללא גברים. מתוודעות למתחם הורוד ולמתחם הכתום, למתחם הנערות, למתחם האוכל ולמתחם הבריכה. מקימות את מתחם האוהל שלנו, בקרבת איזה מתחם ביוב, ולא רחוק ממתחם הכביש הראשי שאם מתאמצים אפשר לדמיין שיש לנו בארץ נהר שוצף.

בין כל המתחמים וההופעות והסדנאות והבריכה, עברו להם שלושה ימים מיוחדים מאוד של מחנה קיץ לבנות בלבד, שבסופן יצאתי כמובן עם כמה מחשבות ותובנות, ואלה רק חלקן:

הבנתי שכשנשים נמצאות בסביבה נשית בלבד הן הרבה יותר ותרניות וסלחניות ממה שהן בעולם האמיתי, בו הן חייבות להלחם על מקומן או להתנהג על פי קודים גבריים. החיוכים והאדיבות (בטונות) בפסטיבל לא היו צבועים. הם באו ממקום אמיתי של כמיהה לחיים כאלה, וגם כי פשוט לא היה צורך לדחוף. אז יתפסו לי את המקום, אז יעקפו אותי בתור, אז מה?

נזכרתי שם בגעגוע לסיני ובחוויה בה כמעט אין לזמן קיום. פתאום זורחת השמש, פתאום נגמר היום. (האמת גם בימי ההגשות בבצלאל זה היה כך, אבל לזה איני מתגעגעת)

הבנתי שיש הרבה דברים הזויים ומוזרים בעולם שלנו. דברים שאין להם הסבר ועם זאת הם עובדים והם עושים טוב לאנשים, אז מה 'כפת לי לקבל אותם, אולי אפילו להרוויח מהם?

תמיד הנחתי שאנשים שמחים הם כנראה קצת טפשים. רציתי להיות עם קצת פחות שכל ולחיות ללא מורכבות יתר. בפסטיבל פגשתי הרבה נשים אנטיליגנטיות במיוחד שנראו לי די רגועות ודי מאושרות. אולי אני תמימה, אולי הקונטקס השנטי של השאקטי הטעה שיפוטי, אבל מה שבטוח הוא שנשים רוחניות נראות צעירות מכפי גילן, ויש להן הרבה פחות קמטים, וזה בדוק!

הבנתי סופית שאני חייבת להכניס קצת רוח לחיים שלי (ולו רק כדי למתוח עורי ולהפחית את נזקי הזמן הנרקמים על פני). נכון שכבר אמרתי לעצמי הרבה פעמים ש "עכשיו אני חייבת", אבל עכשיו אני חייבת!

גיליתי שנהדר להתמסר לחוויות ללא ציניות, באופן טוטאלי. במקום הזה כמעט ולא הייתה ציניות (חוץ מקצת, שלי, בחיי השתדלתי)

נוכחתי שכדי לשמור על סוללת הטלפון הנייד מלאה, יעשו אנשים ואפילו נשים ואפילו נשים בשמלות לבנות בערב שבת, צעדים קיצוניים ויצירתיים במיוחד שיכללו טיפוס על סככות שבראשם מתוח כבל חשמלי, השתלשלות מחלונות של קומות עליונות, השקת פינות קפה מאולתרות בתוך תאי שירותים מצחינים. כל דבר ובלבד שלא יתנתקו ממכשיר המחמד על כל מה שהוא מייצג.

היו עוד, אבל 650 מילים לפוסט, אפילו אחרי הפסקה ארוכה, זה כבר יותר מדי.

מסקנת אירועי סוף השבוע: יום ה' ה13 לחודש זה בלאגן, אבל זה עושה מזל טוב!

 מסקנה: העולם יפה ונעים כל כך כשיש בו רק נשים… אבל הוא מלא געגוע. לבנים.