סיכום היום האחרון של ראלי יוון, למעשה עשרת הימים שלי לבד עם ארבעה ילדים

אח…אילו עשרה ימים אלה היו….

עם כל ההקצנה של המציאות לטובת פוסט טוב, עשרת הימים האחרונים לא היו למען האמת שונים בהרבה מהשגרה.

הילדים הלכו לישון בשעה הרגילה, יצאו לביה"ס בשעה הקבועה ושמעו באוטו כהרגלם בכל בוקר, את פינת הפלילים של הדס שטייף. בתיק היה להם את האוכל הקבוע שמשתדל כתמיד להיות בריא, וכמו בכל יום מתחתיו הסתתרו הצ'ופרים עתירי הסוכרים (מה, לא יאכלו כל היום??). הם יצאו לחוגים הקבועים, פגשו את הסבתות, אכלו ביחד סביב השולחן בשעות הקבועות, רבו את הריבים המוכרים שנגמרו כמו תמיד בבכי השגרתי. הם ראו שוב את אותם שלושה סרטים. ושוב. ושוב. גם אני שמרתי על שגרת העבודה, החוגים, והמפגשים שלי עם החברות האהובות השלי.

היו פה ושם יציאות מהשגרה, כמו ארוחת בורגראנץ' ולינת החבורה אצל סבתא יהודית האמיצה, ובמקביל מסיבת בנות עליזה.

מה שכן היה שונה וכלל לא רגיל היא חווית הכתיבה הזו שלא תכננתי, ושנכנסתי אליה מבלי להבין את השלכותיה. הפוסט הראשון, האימפולסיבי, שנכתב בדקות בודדות ישירות לתוך המדיה החברתית (ולא כמו הבאים אחריו שהועתקו בצורה מבוקרת מתוך מסמך וורד), לא הזהיר מפני ההתחייבות לעמוד ביעד של כ400 מילה כל ערב במשך עשרה ימים רצופים.

זה היה מעניין, זה היה מלחיץ, זה היה מספק, זה היה כיף, זה יצר סיטואציות הזויות (כמו אחה"צ של ראיונות מובנים לילדים בני 4 עד 11 בנושא תחרותיות- לפוסט שלא יצא בסוף לפועל), או חברות שבאות אלי ואני נסגרת בחדר כדי לסיים ולהעלות.

אני נפרדת אם כך מהשגרה וחוזרת חזרה אל השגרה, וכמו תמיד כשיוצאים מהבית וחוזרים אליו, אני שבה עם הרבה חוויות ותובנות ומזכרות, ועם הרבה חול בכיסים.

כמו כל טקס סיום, גם שלי יסתיים ברשותכם במטחי הצדעות ותודות:

–           אני רוצה להצדיע לכל האמהות החד הוריות שפתאום קלטתי שחיות סביבי. לא הגרושות שחופשיות כל שבת שניה וגם אחר צהרים אחד בשבוע לפחות. (שגם להן בל נטעה אני רוחשת ריספקט מיוחד!), אלא לאלה הלבדיות כמו שהייתה אמא שלי הגיבורה, שלמרות שעליתי עליכן, וביננו, בלחש, אני יודעת עכשיו גם מה היתרונות שבהורות שלכן, עדיין מעוררת הערצה ההבנה שעליכן להיות אחראיות בלעדית, גם הרשות המחוקקת וגם המבצעת, של כל המערכת הקטנה והמורכבת הזאת.

–           תודה רבה לכל הקוראים, למגיבים וגם ללא מגיבים, למלייקקים, לאלו שהתחילו לעקוב אחרי, לאלו ששלחו לי מיילים וסמסים מחמיאים, לאלו שעצרו אותי ברחוב ושיבחו. זו הייתה חוייה מפתיעה, נעימה ומרגשת מאוד. תודה גם לאילו שהרימו גבה ו/או לא הבינו מה אני לעזאזל עושה או רוצה. במשך עשרה ימים נתתם לי להרגיש כמו רשף לוי בימים שעוד לא היו לו 70000 שיתופים. יום אחד גם אני אצא לאור. חכו חכו…..(לפחות עד הראלי הבא)

–           תודה לילדים שלי שהשתדלו והתנהגו מאוד יפה (ומעניין מה הם מכינים לנו החל ממחר..) שמזכירים לי בכל יום (ביחוד כשהם רדומים יפהפיים) עד כמה גמיש הוא שריר הלב, ולאילו מימדים מטורפים הוא יכול להתרחב.

–           תודה לאהבת חיי דורדור, שאם הוא לא היה משוגע, כל זה לא היה קורה.

–           ולתפארת מדינת ישראל! (שגם היא מומלץ שתזיז קצת את התחת ותצא מהשגרה שלה)

מסקנת עשרת הימים:

החיים השגרתיים והבנאליים שלנו, הם בעצם אוסף אנקדוטות מעולות ויוצאות מגדר הרגיל. צריך רק למרקר אותן, להאיר עליהן בפנס (על הטובות כמובן), ולהבין עד כמה עשירים ועוצמתיים, ומלאים בדאחקות הם חיינו.