סיכום היום הששי שלי ככותבת בלוגים בהרצה

היום דורדור נקרע. היה לו יום קשה ומאתגר במיוחד. ב20:00 כשהוא שכב מעוך על המיטה, אחרי שכבר חזר מארוחת הערב, ודיבר איתנו בסקייפ, חלק גדול מהמתחרים עוד לא הגיע בכלל. מסיבות כלשהן בוטל מחר יום התחרות הרביעי. מאחר שהוא חי על אדי אדרנלין בלבד כבר כשבוע, אני שמחה שיוכל לנח קצת. איזה מזליסט.

כשהילדים שלי לא מרוצים זה "לא הוגן". כשהולך להם הם "מזליסטים". הכל חיצוני, לא תלוי בהם. כאילו אין בחיים קשר בין מעשים לתוצאות. אין להם אחריות על מה שקורה להם.

גם מבוגרים רבים לא ממש לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל תוצאות מעשיהם, וחושבים שהכל בזכות, או בדר"כ בגלל ההורים שלהם, בן/בת הזוג, הבוסים שלהם, הגורל או אלוהים.

אני חייבת להודות שלמרות כל ההכנות וכל הפעולות שנקטתי כדי להשפיע על איך שיראו ימי כחד הורית, בפועל שרדתי את הימים שעברו עד כה בזכות מזליסטיות. חד משמעית.

הבנתי איזה מזל יש לי לראשונה, כשאמא שלי הייתה אצלינו בדיוק כשהג'וק הטורדני מהארון של הג'ינג'ית הבכורה נמצא סוף סוף ללא רוח חיים. היא אספה אותו בנונשלנטיות עם נייר טואלט והשליכה אותו באלגנטיות לפח. (ברררר)

וגם היה לי מזל גדול שעברו ימים לא מעטים עד שניגשו סוף סוף הילדים להאכיל את האוגרים, וגילו שאחד נעלם. מספיק ימים כדי לתת למשפחתו לבצע סילוק נקי ומסתורי של הגופה.

ועוד מזל שקשור לפרידות מהחיים הישר מפינת הליטוף שלנו, הוא ששפש החתולה הקשישה שצמודה לדורון עוד מלפני שאני הופעתי בחייו, לא נפחה נשמתה בימים שדורון לא פה. (יש עוד ארבעה ימים, איזה לחץ..)

ואיזה מזל שיש לנו רובוט חדש עגול ושטוח. הוא גם שואב את הבית וגם רוטט. (והילדים טוענים שאני מפתחת כלפיו רגשות)

איזה מזל שבבוקר אני בסבבה שלי רק מנהלת חברה, שצריכה להניע עובדות, לתת מענה מיידי ללקוחות תובעניים, לעמוד ביעדים, לסמן V על אין סוף משימות ולהתמודד עם כיבויי שרפות שניצתות ללא הפסקה.

איזה מזל שאחה"צ יש חוגים

איזה מזל שיש הסעות לחוגים

איזה מזל שיש משלוחים של פיצה לבית אלעזרי

איזה מזל שאפשר לעשות קניות באינטרנט

איזה מזל שאפשר לתת לגדולה לעשות קניות באינטרנט ולהפסיק לשמוע לשעה שמשעמם לה.

איזה מזל שיש טלויזיה ומחשב וטאבלט ועוד טאבלט ואייפוד (אה, הוא התנפץ) ואייפד (אה, הוא נדם) ואת הטלפון של אמא שברגעי משבר היא (שזאת בעצם אני) שוכחת שהוא לא משחק, הוא כלי עבודה, ואני לא מוכנה שתהרסו לי אותו!

איזה מזל שהילדים מצחיקים אותי כשהם מעצבנים אותי. דוגמה: הג'ינג'י שוכח בבוקר שהיה בדרך לנעול נעליים ומתפזר. עוד שניה צריך לצאת ואנחנו עוד לא מאורגנים, אני מתחילה להתעצבן, אני קוראת לו, יורדת לגובהו, מחזיקה לו את הפנים מול שלי ושואלת בטון רם ותקיף ביותר: "איזו-עוד-משימה-יש-לך-לעשות- הבוקר???", "לאלף-את-אלי!!!" (הכלבה) הוא עונה בטון דומה לשלי אך מלא באחריות.

איזה מזל שיש סבתות שמצליחות בתוך הלו"ז העמוס שלהן שכולל הרצאות וטיפולים אלטרנטיביים וקונסרבטיביים וחברות וטיולים וטיסות לחו"ל ושיפוצים ואופרות וקונצרטים, לשבץ גם אותנו.

איזה מזל שיש לנו את שולה המטפלת. (ואיזה קטע זה שלפחות לחצי מהגננות ומהמטפלות בעולם קוראים שולה)

איזה מזל שאף אחד לא חטף קריזה היום, לא תלש לאחיו או לאחותו שערות, לא אמר לי שאני אמא לא טובה, לא שבר כלום, לא הלך לאיבוד בשדה, לא הוכש ע"י נחש, לא שרף את הבית, לא שרף אפילו את החדר, לא נפל מהאופניים עם מכנסיים קצרים, לא רצה שאספר שוב את סינדרלה, לא צייר בטוש פרמננטי על הרצפה ולא חימם שקית של פופקורן במיקרו במשך 10 דקות.

מסקנות היום השישי: איזה מזל שדורדור נסע ל10 ימים ונתן לנו קצת שקט. איזה מזל שהוא עוד מעט חוזר.