ראלי ברלין 2013

להיות רווקה צעירה והוללת שנוסעת עם חברה לברלין זה להיות רווקה צעירה והוללת שנוסעת עם חברה לברלין.

להיות אמא שנוסעת עם חברה לברלין בלי הילדים שלה זה לחרוש את כל שוק הפשפשים במאוור פארק, תוך חיפוש ממוקד אחר ערימת בובות פליימוביל ישנות שנמכרות במשקל,
וזה לספור כל ערב כמה מתנות כבר קניתי לכל ילד, כדי לצמצם פערים למחרת.

להיות אמא שנוסעת עם חברה לברלין בלי הילדים שלה, זה לתהות איך הם היו אוהבים את הקייזר שמאכן המתוק הזה עם כל הסירופ הקרמלי הטעים טעים.

להיות אמא שנוסעת עם חברה לברלין זה לשחק בלישון שוב אצל חברה, לדבר כל הלילה ופתאום להתעורר ולגלות שכבר בוקר, ולהמשיך לדבר.

להיות אמא שנוסעת, זה לחפש וגם למצוא אינטרנט אל חוטי בדיוק כשכולם ביחד לפני בי"ס או בדיוק אחרי או בין כל החוגים או אחרי האמבטיות או לפני שנרדמים.

זה גם לצלם בשבילם מופע רחוב וירטואוזי או גרפיטי מרשים על קיר בניין גבוה, או זבוב שמן שנחת דווקא על דגל גרמניה שעל גג הרייכסטאג, או פודל לבן שצבעו לו את האוזניים בורוד.

להיות אמא שנוסעת לברלין זה להיות בהופעה של פיטר גבריאל ולצלם קטעים בוידאו כדי שיכירו ושיחוו אולי בקטנה את החוויה העצומה.

אמא שנוסעת, זה להתקשר הביתה, לשמוע את דורדור מספר בגאווה שבדיוק הוא מתחיל לתפעל את ארוחת הערב העשירה והמזינה, ובעדינות להזכיר לו שעוד רבע שעה לילד יש חוג…

להיות אמא שנוסעת לברלין זה לההסתכל כל היום על טוסיקים של ארים חתיכים הורסים (וגם של תיירים אמריקאים וצרפתיים וגם של צרפתיות), ולהבין שבא לך רק על הגבר המוכר והאהוב שמחכה לך בבית.

להיות אמא בת 41 שנוסעת לברלין, זה לעמוד במעלית צפופה קרוב קרוב לצעירה גרמניה יפהפיה ומהודקת, להישיר מבט ולהגיד לה בלי בושה "מותק, גם יומך יגיע. גם את עוד תזרקי אלפי שקלים על קרמים, ובלב תדעי ששום דבר מהותי לא באמת השתנה"! בעברית.

להיות אמא שנוסעת זה לא לרצות לחזור וכל כך לרצות לחזור.

אמא שנוסעת, זה לחזור הביתה, להכנס לשירותים ולהיות בטוחה לרגע שאת בשירותים ציבוריים.

להיות אמא שחוזרת מחו"ל זה לשמוע שלושה ימים שקוראים לך "אבא" ואז מתקנים.

אמא שחוזרת מחו"ל זה לגלות שיש מלא פירות במקרר שלא נאכלו כי קלמנטינות וענבים זה קלמנטינות וענבים, "מאיפה היה לי לדעת שהם עם גרעינים.."

אמא שחוזרת, זה לפרוק את המזוודה ולגלות שוואלה בסוף לא קניתי לעצמי כמעט כלום. (ועדיין להיות מבסוטה)

להיות אמא שחוזרת מברלין הבייתה קצת לפני הזריחה, מתה מעייפות אחרי טיסת לילה, זה לחבק ולנשק מלא את כל החמישיה, לקפוץ במהירות למיטה ולא להצליח להרדם מרוב התרגשות ואהבה.

להיות אמא שנוסעת עם חברה לברלין בלי הילדים, זה למלא מצברים ולחזור עם המון כח ואנרגיות לאיש ולילדים!! (קלישאה דבילית כזאת מזמן לא שמעתי!)

לסיכום: אמא או לא אמא, גם אני יוצאת למסע גיוס ספונסר לי ולחברות שלי. לא מגיע לנו כזה כל חצי שנה? מינימום?