סיכום היום השביעי שלי עם התיק שהפלתי על עצמי לייצר מחשבות עמוקות בסוף כל יום

היום התחיל בבוקר מהמוטרפים האלה שמצד אחד מכניס אותך לאוטו בדרך מהמשרד לכנס עם הלשון בחוץ כבר בשעה 9:45, ומצד שני בתחושה שהספקת לחיות שבוע שלם בשלוש שעות.

יש אנשים שישנים מעט מאוד וכך יש להם הרבה יותר שעות לעשות דברים ולהספיק את כל המשימות שלהם. כדי שאגיע למצב הזה בלי שאשים לב, אני כבר שנים מורידה לעצמי בכל לילה שתי דקות ו51 שניות של שינה, שזה בחישוב מדויק שערכתי בעזרת חבר טוב, מתמטיקאי מחונן, יביא אותי לזה שבעוד 10 שנים, אשן בדיוק 4 שעות ביממה, ואספיק הרבה יותר.

בינתיים, הדרך שלי להתמודד עם זה שאין לי זמן היא למקבל פעולות: אין לי למשל איפור בבית, הכל באוטו. הטואלט שלי הוא הדשבורד, הרמזורים הם זמן הטיפוח. כשהנקתי (וזה נמשך איזה 5 שנים עם הפסקות של חודשים ספורים) הייתי מניחה את הצלחת על התינוק/ת ואוכלת כדי שלא יפול עליה עם כף (כמו אסירה..), כשאני יושבת בשירותים, אני ממיינת כביסה. אני מעריכה שהחיים הממוקבלים שלי מוסיפים לי כ15 שעות פעילות ביממה. כשאני חושבת על זה, אני בעצם סוג של תוכנת חלונות.

הייתה לי השבוע שיחה טלפונית קצרצרה על הדרך עם א' חברתי (היא באוטו אחרי שיצאה מהפסיכולוג, אני מול המחשב מנסה לעבוד) היא מרגישה שהיא לא נכנסת ברבאק של הטיפול. מנצלת רק 10% מהפוטנציאל. הגענו למסקנה שבגלל שיש לנו כל כך הרבה משימות, וכל כך הרבה דברים מטרידים את אי מנוחתינו, אנחנו שם רק עד האמצע, רק עד חצי העומק. אנחנו לא מעמיקים, לא הולכים עד הסוף, עושים וחווים הכל באופן חלקי…ואז ניתקנו את השיחה כי היינו חייבות לעשות משהו דחוף.

עם ריבוי המשימות ההולך וגדל הגיוני ומתחייב כי ימצא למצוקה הזו פתרון אבולוציוני. אולי לדוגמה כל אדם יוולד כשניים (לא תאומים, פשוט בנאדם משוכפל) בו זמנית הוא יהיה בעבודה ובחדר כושר, בו זמנית הוא יראה תוכנית טיפשית בטלויזיה ויקרא ספרות מקצועית במיטה. בו זמנית הוא יסע על אופניים עם הילד הגדול ובנפרד יספר לילד הקטן סיפור, ויתן להם את מלוא תשומת הלב.

מסקנת היום השביעי: אני חייבת להספיק להוציא את הבורקס מהתנור, לשלוח סמס לשכנה שבסוף מצאתי בייביסיטר, לסיים ולהעלות את הפוסט הזה, חייבת להוציא את הכתום מהאמבטיה ולהכניס את הנסיכה, חייבת להלביש את הכתום, חייבת לעזור לסנדביץ' להתקין את הפלאג-אין, להחליף בגדים ולהספיק להגיע בזמן לרקוד ניה.