היום השלישי בראלי ברסלאו בלקן 2013 – המשבר

הבוקר התחיל כאמור די מוקדם.

עם זאת, מכיוון שאני אב למספר לא מבוטל של צאצאים, לילות טרופי שינה אינם מחזה זר עבורי.
המירוץ היום התחיל בחמישים ק"מ מדודים ומהירים אותם עשיתי כתף אל כתף עם בחור הולנדי חמוד ותותח שלקח את ראלי בלקן שנה שעברה.
שנינו מזנקים עם אווירה של אין לאן לשאוף כי לנצח את המירוץ רוב הסיכויים שכבר לא ננצח.
הוא, כי אתמול הוא נתקע עם ההוסאברג שלו על הפיסטין הכי גבוה בבולגריה (או משהו קרוב לשם), עצרנו לתת לו דלק באמצע התחרות, אבל הוא לא הצליח לעלות על התקלה שהייתה בעיית מזרק ושגרמה לו לחזור על גרר ובעצם לחטוף עונש כבד.
אני, כי חטפתי שעתים ביציאה על פיספוס של נקודת בקרה וירטואלית אתמול (לא שברור לי איך, כי הייתי על הציר כל הזמן).
בקיצור, שנינו מזנקים לנו באווירה בלתי מחייבת אולם גם הוא וגם אני חזירי גזים לא קטנים ועפנו על הסטייג' הראשון די מהר.
בקישור עצרנו לתדלק, אני הוא ובולגרי על טרקטורון שהחליט שאני השקעה בטוחה ויושב לי על הטוסיק מאתמול אבל לא עוקף כי הוא לא יודע לנווט כל כך טוב…
ההולנדי נכנס לשתות קפה והבולגרי אומר שכדאי לזוז כי הזמנים לחוצים.
התקדמנו לתחילת המנה העיקרית של היום – סטייג' רצוף של 130 ק"מ בהרים הגבוהים על גבול בולגריה יוון.
מגיעים לזינוק, ההולנדי מגיע מאחורינו ומזנק בלי לעצור על הדקה.
אני מאחוריו בדקה אמור לזנק, אבל יש בעיה קטנה :
בגלל אורך גליל הנייר בימים ארוכים שמכביד על הגלגול בספר הדרך, אני נוהג לחלק אותו למספר גלילים קטנים אותם אני מדביק בזמנם.
אמה מה, תכננתי להדביק לפני ההזנקה רק שהקישור היה לחוץ מדי – אסור לעבור על המהירות המותרת והזמן להגיע גבולי מאוד.
מצוקה.
מפסיד כמה דקות עד שמצליח לחבר את הספר ויוצא למסע להכרת גבול הטלטול על גבול בולגריה יוון.
המארגן הזהיר אתמול בתדריך שזה הולך להיות סטייג' שובר רכבים וכך הוא גם היה…
מאה ושלושים ק"מ קשים ומאתגרים, מסולעים וחלקלקים עוברים די טוב ואני מאוד נהנה כמעט עד הסיום.
ואז בא המשבר.
רז והלל ובעיקר הצהובה, עקפו אותנו.
הרקדנית הייתה בטוחה שהיא חולמת, זה קרה מהר והיא לא הספיקה להגיב.
אחר כך באו עשרה ק"מ בה ניסיתי בכל כוחי לפייס אותה ע"י הצמדות לשודדת, אך ללא הועיל.
שום נסיונות רציונלים להסביר לה שזה לא היא, זה הניווט המורכב, הסטייג' הארוך מאוד, מיעוט האופנועים היחסי שגורם לרכבים לזנק די קרוב אלינו לא הועילו.
הגברת התבאסה.
רק העובדה שהגענו לקו הסיום כשרוב הראלי מאחוריה הניחה את דעתה.
אח"כ היה עוד קישור די ארוך שיצאנו אליו 50% מהנבחרת הישראלית, מכיוון שגל וקיד התנפצו להם בדרך.
להזנקה לסטייג' האחרון הגענו בזמן.
רז והלל מוזנקים שלוש דקות לפני ואני מוזנק עם לא פחות מהטרקטורון אוכל הנבלות משמאל וג'יפ מימין.
מכיוון שאחד הדברים הפחות בטוחים זה לערבב בין אופנועים לג'יפים, אני מסכם עם נהג הג'יפ שאנחנו יותר מהירים ושיתן לנו לצאת ראשונים כי אחרת הוא יאכיל אותנו אבק מהגהנום.
הוא מהנהן בהסכמה.
הזינוק מגיע ואני שומע אותו מפמפם גז, ובלי למצמץ הבן אלף פותח גז כמו מניאק.
ככה ? הג'ננה עלתה לרקדנית לראש ושנינו נותנים לו פתיחה בישורת של שני קילומטר שאחריה לא ראיתי אותו יותר.
היתרון בהזנקה אחרי רז הוא שעמוד האבק וקוליסי הגלגלים לפני המחנה מסמן לפשוטי העם את הדרך.
עפתי על הסטייג' במהירות מטורפת.
היכולת לשחרר מעט מהניווט ולתת קצת בגז, שחררה לי בורג במוח שטסתי על הסטייג' הזה כמו שבחיים שלי לא רכבתי עם ספר דרך.
סיימתי לא הרחק אחרי רז עם קנאה אמיתית ועמוקה בנהגי הג'יפים שיש להם נווט שאומר להם לאן לנסוע.
לסיכום, למרות חששותי מהיום הארוך הזה ניתן לסכם בכך שהיה יום מעולה ונהנתי מאוד.
לילה טוב.

פגישה מרגשת עם הצהובה בסטייג' 3